<h1>איסור והיתר לרבינו יעקב ב"ר משה מבניולש פל"ז</h1>
<h2>דף טז:</h2>
ואכלול לך כלל גדול, כל שהנאתו בנותן טעם אסור, דהיינו נותן טעם (לפגם) [לשבח] אסור. וכל שאין בהנאתו בנותן טעם, דהיינו נותן טעם לפגם מותר. כגון חומץ שנפל לתוך גריסין. והלכה [רווחת] בישראל דנותן טעם לפגם מותר. עכבר שנפל לתוך שכר או לתוך חומץ אזלינן בששים, שאנו חוששים שמא טעמו בשכר ובחומץ משביח. אבל אם נפל ליין או לשמן או לדבש מותר, ואפילו נותן טעם מפני שטעמו פוגם, שכל אלו צריכין להיות מבושמים וזה מסריח ומפסיד טעמן. אבל אם נמצא עכבר בשמן ואימרטט רוצה לומר שנשבר לחתיכות, ומאותו שמן נתנו בקדרה, זה היה מעשה ואסרו חכמי הדור כל התבשיל. ואע"ג דאמרינן בעלמא דאיסור בטל בששים, הכא היינו טעמא דלא בטיל משום דאמרינן [מעילה ט"ז ע"ב] כטומאתו כך איסורו מה טומאתו בכעדשה אף איסורו בכעדשה. דנהי דטעמא בטיל מיניה איסוריה לא בטיל מיניה ואפילו באלף. ואם נמצאו נמלים בכלי שהדבש היה בו, זה היה מעשה והורו חכמי הדור שירתיחו הדבש ויסננוהו וישארו הנמלים למעלה. והרי נמצא שאנו מבטלים איסור משהו לכתחלה, שהרי יפליטו הנמלים בדבש כשירתיח. יש לומר שאין זה ביטול איסור, כי אין כונתו אלא לתקן שיהא מותר, כדאמרינן [גיטין נ"ד ע"א] האי גברא לתקוני קא מיכוין. כל זה הבאתי אגב גררא לסבת הכלל שזכרתי.
